לא האמנתי שציור אחד ביום יעזור לי להתגבר על עצב ואשמה

שהזדחלו להם בשקט בגלל חוויית לידה מההריון הראשון.

זה לא קרה ברגע, ולא בגלל שחיפשתי פתרון קסם. 

זה פשוט התחיל מהצורך להפסיק להמתין ולחכות, ולהחזיר לעצמי את הכוח ושמחת החיים.

ההריון הראשון שלי היה אחר לגמרי.

הלכתי עם בטן גאה, אהבתי את הגוף שמשתנה,

כמעט ולא היו תופעות לוואי, והייתי פשוט מאוהבת ברגע הזה.

כל כך מאוהבת, ולא ידעתי שזה יגמר כל כך מהר.

שבוע 31 (חודש 7) – לידת בזק של 7 דקות.

ואז בהריון השני, חוויה שונה.

לא ידעתי אז שהלידה המוקדמת מההריון הראשון תהדהד בי כל הזמן.

לא כזיכרון רחוק, אלא כמשהו שיושב ממש בתוך הגוף ולא עוזב.

מהחשש ללדת שוב מוקדם הפסקתי להתאמן והפסקתי לרקוד.

הרגשתי שאני צריכה לשמור על עצמי, לשמור על ההריון, להיות זהירה.

ובמקום להרגיש חיה, הפכתי למישהי שנמצאת בהמתנה.

הבטן הייתה כבדה, ולא רק פיזית.

הייתה שם חרדה שקטה שלא עזבה,

עצב שלא ידעתי איפה לשים אותו, והרבה אשמה.

"אולי יכולתי למנוע את הלידה המוקדמת אם רק הייתי.."

מהר מאוד, מה שהיה אמור להיות תקופה של שמחה,

הפך לתקופה שמנוהלת על ידי פחד ומעקבים אצל הרופא.

באותה תקופה הייתי גם בשלב הסטאז' של התואר השני,

הרגשתי שאני בדרך – בדרך ללדת, בדרך להסמכה, בדרך לבית.

הכל היה "בדרך".

ולאנשים כמוני, שאוהבים תוצאות, המקום הזה של "בדרך"

הוא המקום שהכי קשה לשמור עליו לאורך זמן.

לקחתי פרוגסטרון לשמירת ההריון, הייתי בבדיקות שגרתיות ושמרתי על עצמי כמו שאמרו לי.

כל הדברים האלה עזרו להריון, אבל הם לא עזרו לתחושה הפנימית – חוסר סיפוק שנובע מחוסר בתוצאות.

הפחד נשאר, החרדה נשארה,

והעצב שמגיע כשהולכים לאיבוד ומתרחקים ממה שמרגיש כמו עצמך, גדל.

הספורט והריקוד היו אמורים לעגן אותי, אבל החשש גרם לי לוותר עליהם.

ובלי העוגנים האלה – הייתי בתוך ערפל.

מחכה, בהמתנה, לא באמת כאן.

הגעתי לנקודה שלא ידעתי איך לצאת ממנה.

הרגשתי שאני מוותרת על עצמי בשם ההריון,

ואין לי שום מקום שבו אני פשוט נמצאת – לא בדרך לשום דבר.

ואז שוחחתי עם אמא שלי.

היא סיפרה לי שאחרי שילדה אותי, כשהיא הייתה במצב דומה,

היא ציירה - והציור עזר לה.

משפט אחד פשוט, ומשהו בתוכי נפתח.

אמרתי לעצמי: יש מקום אחד שבו אני יכולה להיות לא "בדרך", אלא בתוך תוצאה נוכחת – וזו היצירה.

החלטתי שאני מציירת ציור אחד ביום.

עשיתי לי טקס: קפה, טארוט, מוזיקה טובה, מדיטציה, ומיד אחריה – יצירה.

כל ציור הוקדש לאדם אהוב בחיי.

פתאום קרה משהו שלא ציפיתי לו. הזמן נעלם.

לא חיכיתי לשום דבר, לא הייתי בדרך לשום מקום.

הייתי בנוכחות מלאה, עכשיו, בתוך הציור, בתוך עצמי.

כשהנוכחות מלאה – הפחד זז הצידה, הראש נרגע, והזמן מפסיק ללחוץ.

התחלתי לאהוב את עצמי מחדש, להתרגש מהימים האלה,

ואפילו ארגנתי צילומי הריון ומשפחה – דבר שלא יכולתי לדמיין שאעשה כמה שבועות קודם לכן.

פתאום הייתי עמוק בתוך היצירה, ומאוד נוכחת בחיים.

הפחד שהדהד מההריון הראשון הפסיק לנהל אותי.

מצאתי מקום שבו אני לא בדרך או בהמתנה, אלא בנוכחות מלאה.

היצירה הפכה לכלי שמחזיר אותי לעצמי

ברגעים שהראש תופס מקום והחרדה עולה, והגוף הקפוא התחיל לנשום.

זה לא שהפחד נעלם במטה קסמים, אבל מצאתי כלי שעובד.

לא כי מישהי אמרה לי שהוא יעבוד, אלא כי הגוף שלי כבר למד וידע את הדרך חזרה.

בזכות מה שעברתי בהריון הזה, ובשילוב הכלים הטיפוליים והמקצועיים שאני עובדת איתם,

אני מלווה היום נשים שנמצאות בדיוק במקום הזה – בהמתנה, בהשהיה,

מחכות לשלב הבא ומרגישות שהן התרחקו מעצמן בדרך.

 

אם את מרגישה שחלק בך קפא במסע הזה של "להיות אמא"

ואת רוצה להתחבר בחזרה לחלקים שבתוכך,

השאירי לי פרטים ונראה ביחד איך אני יכולה ללוות אותך בדרך הזו.